בנם של רינה ומיקי. נולד ביום כ"ט באדר תשמ"ח (18.3.1988) בקיבוץ כפר רופין הסמוך לבית שאן. אח קטן להדר ולתמיר, אח גדול לתום.

עמרי גדל והתחנך בכפר רופין, למד בבית ספר יסודי מקומי ובתיכון האזורי. ילד יפה תואר, תכול עיניים וזהוב שיער, בעל חיוך מבויש וכובש.

מגיל צעיר, הפגין יכולות פיזיות מרשימות. "בגיל חמש-עשרה", סיפר אחיו הגדול, הדר, "הוא היה קם ובלי להתאמן עשה חצי מרתון, לדעתי הוא לא עשה אפילו חימום. הוא סיים מקום ראשון בתחרות 'טריאתלון תל אביב'... והכול עשה בכיף".

לקראת שירותו הצבאי, שם לעצמו למטרה לשרת ביחידת "דובדבן". אביו מספר שמה שמשך אותו היה ערכי היחידה, שהחברות היא ערך עליון בה, והעובדה שזו יחידה פעילה מאוד, אך צנועה ופחות מדוברת. באותן מילים בדיוק ניתן לתאר גם את עמרי עצמו – אדם של עשייה, ראשון לפעול, חדור מטרה ותמיד משיג את מטרותיו, אך עושה הכול בנונשלנטיות, בצניעות ובענווה.

ב-2006 התגייס לצה"ל ושובץ, כפי שרצה, ביחידת "דובדבן". במהלך המסלול נפגע בגבו ונשלח למנוחה של חודש, אך למרות הפציעה לא ויתר, והצטרף למחזור הבא של ההכשרה ליחידה.

חבריו לשירות מספרים שהיה חסר פחד ותמיד ראשון לפעול. "הוא הפך להיות מכונה אך ורק כשהיה בצבא", סיפר אחיו הגדול, הדר. "שם הוא ידע לנתק את הרגש, היה מחויב למשימה, לאנשים לידו, ולסיים את המשימות עם מקסימום הצלחה ומינימום נפגעים. אם יש נפגעים, הוא לרוב דאג שזה יהיה הוא ולא אף אחד אחר".

כשהשתחרר מהצבא, למד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולימודי המזרח התיכון מטעם "האוניברסיטה הפתוחה". יחד עם אייל, חבר קרוב מתקופת השירות הצבאי, הקים חברה בתחום המערכות הביטחוניות והסייבר, שבין היתר, סייעה לממשלות ברחבי העולם לאתר גורמים עוינים ולפעול כנגדם.

מתוקף עבודתו, ביקר במדינות שונות בעולם ובחלקן גם התגורר זמן מה. ב-2013 הגיע ליבשת אפריקה, שם חי ועבד במשך כשנה, אך ביולי 2014, עם פרוץ מבצע "צוק איתן", החליט לחזור מיד לארץ ולהצטרף ללחימה. "ביום שישי לפני שבוע וחצי קיבלתי את ההחלטה שאני חוזר לארץ, אחרי שהתקשרו אלי ואמרו לי שכנראה יהיה מבצע", סיפר אז. "ביום ראשון בבוקר כבר הייתי בארץ וביום שלישי נכנסנו לעזה. את ההחלטה לחזור קיבלתי לבד. לא ביקשו ממני לחזור. מבחינתי מדובר במדינת ישראל, קודם כול ולפני הכול".

במסגרת המבצע, שנערך בין ה-8 ביולי ל-26 באוגוסט 2014, גילה עמרי גבורה ואומץ יוצאי דופן. בתקרית אחת, בה הושלך רימון רסס לעבר הכוח שלו, זינק לעבר לוחם שעמד בסמוך אליו והגן עליו בגופו. הוא נפצע מרסיסים אך המשיך להילחם. בתקרית אחרת, נפצע קשה מפגיעת קליע בירך במהלך קרב בחאן יונס. הוא איבד דם רב אך לא ויתר, אלתר לעצמו חוסם עורקים והמשיך להילחם כדי לחלץ חבר שנפצע לצידו. רק אחרי שהחבר פונה, ועמרי הצליח לאתר ולחסל את המחבלים, הסכים להתפנות בעצמו.

תמונתו על האלונקה בזמן הפינוי לבית החולים, מחזיק בדגל ישראל, פורסמה בשער העיתון "ידיעות אחרונות" ובעיתונים רבים ברחבי העולם והפכה לאחד מסמלי המבצע. מאוחר יותר אמר: "כששכבתי על האלונקה, דבר ראשון כיסיתי את עצמי בדגל ישראל... אנחנו הלוחמים הולכים בעיניים עצומות לעזה למען העורף. אין פה משחקים. אם אומרים לנו לעשות משהו, כנראה שיש סיבה. ואנחנו שם. בסוף יהיה שקט בדרום ושקט בכל הארץ, וזו מבחינתנו משימה ראשונה. הלוחמים מרגישים לגמרי את צדקת הדרך. זו המדינה שלנו ויש לנו רק אחת".

על גבורתו במבצע "צוק איתן" קיבל את צל"ש הרמטכ"ל בני גנץ.

לאחר הפציעה, חזר לשירות מילואים מלא ואינטנסיבי. במבצע "בית וגן", שנערך בג'נין ביולי 2023, נפצע שוב. למשפחתו שלח תמונה של שריטה קטנה כדי שלא ידאגו, וכבר באותו יום, בניגוד להוראת הצוות הרפואי שרצה לאשפזו לצורך מעקב, נמלט מבית החולים וחזר להילחם.

יוחאי, אחד מחבריו ליחידה, סיפר: "לוחם על, אולי מספר אחת ביחידה, אדם שבתור לוחמים צעירים, גם במסלול עצמו, היינו מסתכלים עליו ורואים אותו כאיזה לוחם-על שתמיד מגיע... תמיד מופיע בכל פעילות מבצעית, מוקפץ, נמצא גם באירועים שהוא לא תוכנן להשתתף בהם. אם יש משהו מעניין, נראה את הדמות הבלונדינית יפת העיניים הזאת מופיעה ראשונה, מחייכת לכולם במין חיוך צנוע ונמצאת בחוד החנית".

עמרי היה אהוב ומוקף חברים. הוא אהב ספורט אתגרי, טיולי ג'יפים ואופנועים, הקפיד לטייל בארץ מדי שבוע וידע להנות מדברים קטנים כגדולים. הוא אהב את החיים אך היה מוכן לוותר על נוחות אישית ולפעול למען האחר ולמען המדינה. מעולם לא חיפש תודות וטפיחות על השכם אלא העדיף לעשות הרבה ולדבר מעט.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

עמרי התעורר בביתו לשמע האזעקות, מיד ארז תיק ודהר ליחידה, ורק כשהיה בדרכו לשם הוקפץ באופן רשמי. לאחד מחבריו כתב: "עכשיו אני צריך ללכת להציל אנשים".

יחד עם חבריו ליחידה, לחם במחבלים במוקדים שונים בעוטף עזה, עד שהגיעו לקיבוץ כפר עזה. מהר מאוד הבינו שמרבית המחבלים נמצאים בשכונת הצעירים בקיבוץ, ושמו פעמיהם לשם בכוונה לטהר את הבתים ולהציל את התושבים.

עמרי נכנס בראש הכוח לאחד הבתים, בידיעה שאזרחים מסתתרים בפנים, ואולי גם מחבלים. מיד כשנכנס, נורה לעברו צרור יריות. הוא נפצע בכל חלקי גופו מהמטח ופונה לבית החולים בפעם השלישית בקריירה הצבאית שלו, אך הפעם לא הצליח להתאושש ומת מפצעיו.

רב-סמל מתקדם עמרי מיכאלי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן שלושים וחמש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "תודה שזכינו בך קסם גיבור שלנו. לנצח איתנו, בכל מקום, צורה וזמן!"

אביו, מיקי, ספד באזכרת השנה לנופלו: "אנחנו כאן שואלים איפה אתה. לא הספקנו אפילו לשאול מעט ממה שרצינו לדעת. נעלמת כך לפתע, לקחת מאיתנו את החיוך המתוק והצנוע שלך. אתה יודע כמה אנו אוהבים ומתגעגעים אל אותו מבט מבויש, אל ידיך החסונות, לדיבורך הצנוע והשקט, שכל מילה היא עוצמה מרטיטה. טיוליך בטבע האינסופי והנאותיך הקטנות. העזרה לחבר, מתי שרק צריך, הבילוי המשותף שלך עם מעגלי החברים האינסופיים, שגם הם לא מפסיקים לשאול איפה אתה. אנחנו מבינים שלא תגיע. ואז נזכרים במה עשית, שאתה עשית את מה שחשבת שנכון לעשות. להיות ראשון, תמיד להיות ראשון, תמיד להוביל".

אחיו הקטן, תום, ספד באזכרת השנה לנופלו: "לפני השביעי באוקטובר היינו משפחה של שישה לוחמים – אמא, אבא וארבעה אחים. בשביעי באוקטובר עברנו היתקלות קשה, עם הרוג אחד וחמישה פצועים קשה. אבל למזלנו, בכל שנות חייך דאגת לאסוף מסביבך חברים טובים שמהשביעי באוקטובר הפכו להיות רופאים ודאגו שהפצע הזה שלנו יהפוך להיות צלקת יפה ולא כואבת...

"אמנם נחטפת באמצע החיים, אבל אני בטוח שהלכת גאה. גאה בעצמך, גאה בסביבה שיצרת, בעסקים שעשית, בשיאים שכבשת ובמשפחה שבנית... אני מבקש מכולם: בואו נרים את הראש, נפסיק את הבכי, בואו נתגאה שבנאדם כזה היה קרוב אלינו, שהייתה לנו הזכות לחיות לידו, אפילו אם זה לפעמים מרגיש שלא מספיק".

עפרי, בת דודתו, ספדה לו במסגרת פרויקט "זיכרון ברזל: המילים האחרונות" של ערוץ רשת 13.

ספר הילדים "ל-חיים" נכתב לזכרו ובהשראתו.

מועדון הכדורסל העירוני נס ציונה החליט לקרוא לקבוצת ילדים א' בשם "עירוני נס ציונה עמרי".

בית קפה ובר יין בשם "מיכאלי" נפתח לזכרו בטיילת בתל אביב.

גל אלמוג, אבי חברו של עמרי, כתב שיר לזכרו שהולחן על ידי אלון נדל ובוצע על ידי גידי יובל. השיר ניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם "עמרי מיכאלי – אנדרטה מוזיקלית".

עמודים לזכרו נפתחו באתרים remember.bio, memoriz.plus וכן באתר "קווים לדמותם".